הקדמה

הסיפור "מעשה  העז" לש"י עגנון מצוי במדור סיפור קצר בתכנית הלימודים לכתה ז' בחט"ב [1]. הסיפור יכול להילמד ברמות שונות של הרחבה והעמקה, החל בלימוד הסיפור כיחידה סגורה העומדת בפני עצמה, וכלה  בקישורו  למקורות אחרים. ביחידה המוצגת כאן נתפס הסיפור כמארג, השולח שלוחות למקורות יהודיים שונים: מקרא, תלמוד, חסידות, קבלה, וכן מנהל "שיח" עם יצירות אחרות של עגנון. המורה יבחר על-פי שיקול דעתו את כמות המקורות, סוגם ואת סדר המקורות  ודרכי שילובם בלימוד הטקסט  או בדיון הכתתי.

ביחידה זו  החיבור למקורות טקסטואליים שונים עשוי להוות ציר בעזרתו ייבנו במהלך הלמידה משמעויות הסיפור.

כמקור ייחשב כל טקסט אחר המקיים זיקה גלויה או מובלעת  לטקסט המוצא, במקרה שלנו "מעשה העז". היחידה המוצגת  פה עשויה להקיף  כ 6-4 מפגשים  במסגרת שעורי ספרות, אם כי ניתן לשלבה  גם בהוראת מורשת- ישראל, בשעורי  מקרא, אגדה, חברה ועוד.

א. נושא ארץ-ישראל הוא "נושא אב" במורשת ישראל, ולכן הדיון במהות הקשר לארץ, משמעותו לגבינו ולגבי יהודי התפוצות ומקומו במחשבת ישראל ובזהות האישית והקולקטיבית, הוא דיון משמעותי. דומה שהעסוק בשאלות של זהות אינו יכול לדלג על דיון בשאלות מהותיות

לגבי טיב הקשר ומשמעותו בעבר ובהווה [ואולי אף בעתיד].

1. הסיפור  "על השחיטה" / ש"י עגנון

הסיפור "מעשה העז" נכתב בעת שהותו של עגנון בגרמניה בשנת 1924, ויצא לראשונה בשנת 1925 בת"א בקונטרס קטן שנקרא "פולין, סיפורי אגדות".

הסיפור ממוקם בקובץ האגדות אחרי הסיפור "על השחיטה", שבו העז מתפקדת כ"שחקנית ראשית", זנה ומפרנסת את האלמנה ויתומיה, ואף מצילה אותם מן הפורעים  ע"י  שחיטתה. נדמה  ששכנות הסיפורים אינה מקרית ושהיכרות עם "על השחיטה" עשויה להרחיב את הבנת "תפקיד העז" בסיפור שלנו, ואת המשמעות הסימבולית של העז כ"מיתוס מקיים" המהווה ביטוי לממשות ולחלום כאחד. גרעין הסיפור "מעשה העז" מצוי כבר בפתיחה לסיפור "על השחיטה":  "ובחזירתם מבית הספר יוצאים עמה לשדה ורועים אותה במרעה טוב ומוליכים אותה לנחל להשקותה, ומספרים לה כל מיני מעשיות נאות, כגון מעשה העיזים של ר' חנינא בן דוסא שהביאו דובים בקרניהם, ומעשה העז שהיתה לה מערה אחת, שהיתה הולכת בה לארץ ישראל ומביאה  משם בדדיה חלב הרבה מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן " [ מתוך: על השחיטה,  'אלו ואלו' עמ' שע'א.]

נושא ארץ ישראל כארץ חלב ודבש והעז המזינה, מקיימת ומחיה את היושבים  בגולה הדוויה מצוי כנושא-על, המחבר את שני הסיפורים  סביב תמה אחת, וממקם אותם מבחינה ז'אנרית כסיפורי אגדה  עממיים בקובץ הנ"ל. מוטיב העז בסיפור "על-השחיטה" הוא מוטיב דינמי [מוטיב צובר משמעויות ], הבונה מעגלי משמעויות, החל מעז ממשית דרך עז אגדית ועד עז מטונימית-סמלית המשמשת כקרבן במקום הבנים. [בכך מזכירה העז במשהו את קרבן הפסח ודם השה על המשקוף (שמות פרק יב'/ 7 ) המציל את בני- ישראל , וכן את קרבן האיל בעקדה המציל את יצחק ומאפשר המשך הקיום].  גם  ב"מעשה העז" מופיעה העז כמוטיב עממי היוצר שלושה רובדי-משמעות: 1. הרובד הריאלי הממשי - מזינה ומקיימת את הזקן, 2. הרובד הסמלי - מייצגת  את המהות  האידיאלית של א"י כארץ זבת חלב ודבש, 3. הרובד המטפורי - מגלמת  את הקשר, הזיקה לארץ ישראל, הנאיביות שבאמונה וכו'. שחיטת העז בשני הסיפורים מהווה נקודת תפנית בעלילה. ב"על-השחיטה"  מביא הקורבן להצלה ולנס, אך אינו מביא לשינוי באורח החיים.  ב"מעשה העז" השחיטה היא  ניתוק הקשר וחסימת הסיכוי ליציאה מהגלות ולעלייה לארץ, יחד עם זה מביא הקרבן לשינוי משמעותי באורח החיים. המצוי בסיפורי עגנון ירגיש ודאי בנימה הביקורתית-האירונית המופנית כלפי גיבורי הסיפור וכלפי "בחירותיהם"- הבנים שוחטים את העז שהזינה וקיימה אותם,  אך אינם לומדים לקח וממשיכים לחיות בגולה.  כך גם האב ב"מעשה העז" "מחמיץ" הזדמנות . מה שמוצג בסיפור כמכשלה "טכנית" או "גורלית"- " חזרה העז אצל הזקן, אבל באוזניה לא נענעה והפתק לא נפל",  יכול להתפרש גם כפסיביות וכמחדל אישי. האב בעצם בוחר להישאר בגולה.

הסיפור "על השחיטה " מתרחש כולו בגולה, והיסטורית הוא ממוקם בפרעות חמלניצקי [גזרות ת"ח ות"ט]. "מעשה העז" מתרחש בגולה ובארץ ישראל, כאשר אווירתו מזכירה את צפת במאה ה-16  , עיר של מקובלים, ורמזיו מוליכים אל המימוש הציוני [ראה להלן]. המספר עושה מיזוג בין החוויה הדתית והציונית, עד שנדמה כי הוא תופס את החוויה הציונית כפעמי משיח. [ראה המשך חיזוק הכיוון הפרשני הזה בחיבורים ליצירה "תחת העץ" לשיר השירים ולמקורות נוספים לסיפור.]

מסכת בבא-קמא, דף ע"ט ע"ב, פרק שביעי המרובה :

משנה:" אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ-ישראל"  והדיון בגמרא - "תנו רבנן : מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו בכרעי המיטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית…"

לפנינו סוגיה המחברת נושא אקולוגי – ריאלי עם נושא קדושתה של ארץ ישראל, אשר שימשה את ש"י עגנון בפתיחת הסיפור. אך  אם נשים לב,  עושה עגנון מספר שינויים מן המקור: במקום חסיד [כינוי במקורות לאדם מצוין במצוות] מדובר ב"סתם זקן".  במקום ארץ ישראל- ישיבה בגלות. במקום שאלה הלכתית - מותר או אסור לגדל בהמה דקה במקום ישוב?! עולה שאלה קיומית: יחיה או ימות הזקן?!  כדרכו מחבר עגנון את העז בסיפורינו למקורות מדרשיים נוספים , וברובד הסמוי מעלה שאלות ערכיות בדבר  סיכויי הקשר בין ישראל לתפוצות , עלייה או הישארות בגלות, עשייה או הסתפקות בחלומות, הפער בין אבות ובנים ומשמעות הקיום בגלות. שאלות אלו נרמזות כבר בשיח בין הזקן לבנו ובהבדל בין  מעשי הבן ומאמרי האב בחלק הראשון של הסיפור. שניהם מגיבים באופן שונה לממשות העז ולמקומה בחייהם. הסוגיה התלמודית המשמשת בדיון התלמודי מעין דוגמא לבחינת עיקרון הלכתי,  הופכת פה לנקודת מוצא, סביבה נרקמת ומתפתחת עלילה הנתפסת בסופו של דבר כדגם למאבק בין תפיסות עולם וכשיקוף של נרטיב לאומי . הקשר לסיפורי עם שבמרכזם סיפור על עז, ממחיש את המעבר הזה.

שני נוסחים של סיפור עממי ,האחד מפולין והשני מתימן [8]  מציגים את הפן העממי של סיפור "מעשה העז" ואת הדגם החוזר של שלושה שלבים כאשר כל שלב מוביל לזה שאחריו.

א. פרולוג: מצוקה  קיומית> 

 ב. > חיפושי דרך > מכשולים  [הליכה בעקבות העז ] > פתרון "על-טבעי"   [הגעה לארץ ישראל המתוארת במטפוריקה של גן העדן]

ג. > אפילוג: היוודעות "מאוחרת", ידיעה כי אין סיכוי להיגאל ונתק בין הגולה לארץ -ישראל .

הקשר והדמיון לסיפורים עממיים אחרים שולח אותנו אל מיתוסים, אמונות עממיות, מושגי תשתית ואל דגם- יסוד שהוא דגם דיאלקטי, המעלה את המתח הבסיסי בין גלות לגאולה כמתח קיומי ואידיאי כאחד. בדיקת הסיפורים העממיים מצביעה על דמיון לשוני, מבני, הגותי ועלילתי בינם ל"מעשה העז". הדמיון יכול להצביע על אופן שבו תופס העם את עצמו דרך הנרטיב החוזר. במאמרו של א.ב. יהושע "בזכות הנורמליות" [4] אומר: "אם נקלף את כל קליפות הזמן והמקום בסיטואציות ההיסטוריות היהודיות לאורך הדורות, נגיע לכמה מכנים משותפים, על-זמניים, מעין  מיתוסים ומושגי תשתית המניעים את כולנו. אנו מתפקדים על-פי כמה דגמי יסוד, בהם התפאורות משתנות ללא הרף, השחקנים מתחלפים והסגנון אחר, אולם הטקסט במהותו שב וחוזר על עצמו. כך לגבי עמים אחרים, כך הוא לגבינו, ופרק יסוד בטקסט הזה הוא פרק הגולה" [שם עמ' 60 ]. הדמיון בין סיפורי העם וסיפורינו ממחיש  קיומה של מסורת ספרותית המשמרת  את הדגם  לכדי  מאפיין-מייצג  מהותי  בזהות הקולקטיבית.

שיר  השירים - משמש כחומר תשתית טקסטואלי דומיננטי בסיפור [ראה בנספח לעבודה]. הקשרים הלשוניים הללו מעודדים פרשנות ברובד הלאומי - דתי.  נושא האהבה בין כנסת ישראל והקב"ה, המופיע בפרשנות האלגורית לשיר השירים, מצוי ברקע. המספר בונה באמצעות רמזי הלשון את  דמות  ארץ -ישראל  ככלה, ויוצר חיבורים לאווירת הקדושה והאהבה שבין חתן וכלה, שיש לה אחיזה גם במקורות קבליים. בהקשר זה מתקבלת עליית הבן כאקט של גאולה  משיחית [[9]  לעומת זה, מקורות  מקראיים אחרים המופיעים  בפסקה השלישית  בסיפור,  המציגה את הטרגדיה שבשחיטת העז ואיבוד כל סיכוי לצאת מן הגלות, שולחים אל הקשרים טרגיים של  "מות" יוסף  ומות אבשלום. שני מקרים של נתק בין אב לבן. הראשון  מעניק להיעלמות הבן משמעות של קרבן לפחות בעיני האב  [ ראה: שחיטת  שעיר העזים ומשלוח הכתונת ליעקב, בראשית ל"ז פס' 31-33 ].  השני, זעקת דוד על מות אבשלום [שמואל ב' י"ט 1-2 ], מייחס לה משמעות של מרד ,כאב, אשמה וכו'. שני המקורות המשובצים בדברי האב בקטע "ההיוודעות  המאוחרת", מלמדים משהו על תפיסת האב את עלייתו הציונית - מהפכנית של הבן לארץ ישראל  כאסון.  ביטוי הסותר את האווירה הנאיבית הקודמת.

להשלמת מוטיב הקורבן כדאי להתייחס לשני אזכורים נוספים אל המקורות: חד גדיא ותהילים  [ראה להלן].

 ה"עז" במקרא: מעקב אחר תפוצת מוטיב העז במקרא מראה ,שהוא מצוי בעיקר בשני הקשרים: הריאלי - עז כחלק מהרכוש , מאורח החיים או מהנוף הארץ-ישראלי [למשל: ברא' ל"ב 15  שמות ל"ה 26] והפולחני - כקרבן חטאת [ויקרא ט'/ 3 ט"ז/ 5 ].  שני ההקשרים הללו, ריאלי –ומטפורי , מקנים לעלייתו של הבן לארץ מימד נוסף.

המפגש של הבן עם ארץ ישראל מתרחש בערב שבת : "עד שהוא יושב ומתבסם מקדושתה של ארץ ישראל שמע כרוז בואו ונצא לקראת שבת המלכה,  וראה בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרין לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מאירים בנרות הרבה. הבין מדעתו שהגיע ערב שבת עם חשיכה ואין בכדי שיחזר".

אנו פוגשים בחבורת מקובלים בצפת היוצאים לקראת שבת המלכה. האווירה מזכירה מאד את צפת של המאה ה –16 וטקס קבלת השבת של חוגי המקובלים. ברקע נרמז הפיוט "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" [נוסח מלא של הפיוט ראה נספח**] המיוחס לשלמה אלקבץ  ממקובלי צפת במאה הט"ז.  עניינו של הפיוט הוא בקשת גאולה והוא מתנה צרות הגלות וקורא "לבשי בגדי תפארתך…קרבה נפשי אל גאלה".  שוב, הקשרים אל נושא הגאולה וקיבוץ גלויות נרמזים דרך פיוט  ועוטפים את חווית המפגש עם הארץ במעטפת של קדושה.

כארץ זבת חלב ודבש הוא מטבע לשון הרווח במקרא כמתאר את הארץ האידיאלית ארץ שפע, בקונטקסט של נאמנות ושמירת מצוות. הבטחת הארץ מותנית בהתנהגות מוסרית ומעידה על קשר  הברית ישראל-הקב"ה [למשל:  שמות ג' 8  17, י"ג 5  במדבר ט"ז 13,  דברים ח' 8, ל"א 20, ל"ב 13, ירמיהו י"א ,5  יחזקאל כ' 6 ,15 ].

בספרות חז"ל יש חיבור ארץ זבת חלב לתמונה בה מצויה העז, למשל:

" רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עיזים שאוכלות תחת תאנים. והיה  דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבבים זה בזה. אמר: " זבת חלב ודבש" [כתובות קיא' ב'].

ואגדה נוספת: " מעשה בר' יונתן בן אלעזר, שהיה יושב תחת תאנה אחת והיתה התאנה מלאה תאנים יפות. ירד טל והיו התאנים שואבות דבש, והיה הרוח מגבלו בעפר. באה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש  וקרא לתלמידים ואמר להם: בואו וראו  דוגמא מעין העולם הבא , שנאמר: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב…" [תנחומא הקטן פר' תצווה]    [ ראה אגדות על ארץ ישראל, המובאות בספר האגדה/ ביאליק ורבניצקי בפרק: ארץ זבת חלב ודבש].

מהות העז משתלבת במהות הארץ האגדית והופכת לחלק ממנה כמטפורה וכסמל. העלילה הנרקמת בעזרתה  " וכך היו הולכים שעה או שתים ואולי יום או יומיים,  כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה , והמערה לסופה הגיעה", ומתפרשת לאו דווקא במישור הריאלי אלא במישור האידאי, סמלי, פסיכולוגי.

ההקבלה בין תיאור הארץ לתיאור גן העדן במקורות מלמדת אף היא על תפיסת הארץ כגן עדן עם כל המשמעויות שמעניקה התרבות לגן-עדן החל מספר בראשית [פרק ג' ד'].

אחת הדוגמאות לתפיסה מאוחרת לגן-העדן נמצאת במדרש [הנוסח שלהלן נלקח ע"פ גרוס/אוצר האגדה ערך : גן עדן ומתבסס על ילקוט שמעוני לבראשית].

"אמר ר' יהושע בן לוי שני שערי כדכד יש בגן-עדן ועליהם ס'[ששים] ריבוא מלאכי השרת וכל אחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק ובשעה שהצדיק בא אצלם מלבישין אותו ח'[שמונה] בגדים של ענני כבוד וב'[ושני] כתרים נותנין על ראשו ונותנין ח'[שמונה] הדסים בידו …ומכניסין אותו למקום נחלי מים מוקף ת"ת [שמונה מאות]  מיני ורדין והדסים  וכאו"א [וכל אחד ואחד] יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו ומושכין ממנה ד' [ארבעה] נהרות א'[אחד] של חלב וא'[אחד] של יין וא'[ואחד] של אפרסמון וא'[ואחד] של דבש וכל חופה למעלה ממנה גפן של זהב ןל'[שלושים] מרגליות קבועות בו וכל אחד מבהיק זיוו כזיו נוגה  וכל חופה יש בה שלחן של אבנים טובות ומרגליות וס' [ששים] מלאכים עומדים לראש כל צדיק וא"ל [ואמר לו] לך אכול בשמחה דבש שעסקת בתורה שנמשלה לדבש…ויש בג"ע [בגן-עדן] רבוא מיני אילנות בכל זויותיו הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים…וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו…"

הדמיון  בין התיאור במדרש לתיאור הארץ דרך עיני הבחור בולט: "עד שהוא יושב ומתבשם בקדושתה…שמע כרוז…וראה בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרין לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מאירים בנרות הרבה".  המטפוריקה של התיאור מזכירה מאד תיאורי ארץ-ישראל במסורת המדרשית, מטפוריקה שבונה תמונה של ארץ שפע, קדושה, ארץ מושלמת . תמונה שמזינה את ההגות היהודית לדורותיה. מבחינה זו ממשיך עגנון מורשת תרבותית  ספרותית ענפה. חידושו הוא בשילוב המרומז בין תפיסה מסורתית וציונית, המחבר את שתיהן לאו דווקא כדבר והיפוכו.

קשר של מעשה העז לסוגיה הציונית נבנה על  פרטים מתוך הסיפור, קשרים לסיפור "תחת העץ"/ עגנון , הפולמוס העוסק במשיחיות ופוליטיקה סביב תפיסת העלייה לארץ והנסיבות ההיסטוריות של זמן פרסום הסיפור  [תרפ"ה].

פרטים  מתוך הסיפור המתקשרים למשנתו הציונית של עגנון:

א.  מעשיותו של הבן בניגוד לפסיביות של האב יוצרת כבר מתחילה  מאפיין  טיפולוגי  ריאליסטי- ממשי  לדמות הבן  וניגוד לאב. האב מתאווה והבן יוצא. מאפיין זה מצוי ביצירה הספרותית של ראשית הציונות ודי אם נזכיר את ברנר/הוא אמר לה, הזז/ הדרשה,  עגנון/ תמול שלשום ועוד. החלוץ מאופיין באקטיביות שלו לגבי גורלו.

ב.       הקשר הלשוני- משיחה = משיח, המופיע כביטוי מנחה בפסקה שניה בסיפור, ויוצר  תשתית  לתפיסת עליית הבן כגאולה משיחית ויחד עם זה המעשה, מקבל מובן ממשי :  משיחה =  חבל = אחיזה  = קשר = הצלה.

ג.  דברי הבן עם הגעתו -  "השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה?"  לשון זו מרמזת אל פסוקים משיר השירים  "השבעתי אתכם בנות ירושלים…": ראה  ב'/ 7 , ג'/ 5 , ה'/ 8 , ח'/ 4.   הפירוש האלגורי מדבר על בנות ירושלים כאומות העולם, המזלזלות בקשר בין ישראל והקב"ה ועל מחויבות שני האוהבים לקשר [ראה למשל פרוש רש"י שם].  עניין השבועה הופך לנושא מרכזי בדיון התלמודי סביב שאלות של דחיקת הקץ וקרוב הגאולה במעשים מדיניים [ראה מסכת כתובות קי"א ע"א דיון על שלוש השבועות, ולפניו עיסוק בישיבה בא"י]. רמז זה מקנה לדברי הבן בסיפורינו  משמעות "גדולה" בהקשר הציוני, מעבר לתהייה  הפשטנית "היכן אני?!" .

ד.  הישיבה תחת העץ -  פעמיים חוזר בסיפורינו  הביטוי "תחת העץ". כאשר מגיע הבחור לארץ לשראל וכאשר מתברר לו שאמנם הוא בארץ ישראל: "תלה עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל. נשק עפרה וישב לו תחת העץ אמר לעצמו עד שיפוח היום ונסו הצללים אשב לי על ההר תחת העץ, אחרי כן אלך לביתי ואביא את אמי ואבי לארץ ישראל".

הביטוי "תחת העץ" מצוי במקרא פעמיים  בלבד בסיפור ביקור המלאכים אצל אברהם  כדי לבשר לו על לידת בנו יצחק [בראשית י"ח 4,8 ]. הקשר זה מחבר אותנו שוב לסיפור הבטחת הארץ התלויה בהבטחת הזרע. חיבור הממקם אותנו בעולם הקדושה. חיבור אחר "ציוני" יותר הוא לסיפור  אחר של עגנון הנקרא "תחת העץ".   הסיפור קשור  כנראה באירוע ביוגרפי של עגנון החלוץ שנשלח להביא פרדות לקבוצת דגניה עם ראשית היוסדה [11]. וכך נפרשת משנתו הציונית של עגנון. חלקה הצנוע מושמע מפי המספר וחלקה הנרחב מפי ישמעאלי שהוא פוגש בדרכו,  כאשר שניהם יושבים תחת הזית.

קריאת הסיפור מעלה את הנימה הציונית "העכשווית" כשלקראת סיומו אומר המספר:

 "…טוב היה לישראל שישמרו תורתם, כל שכן כאן בארץ שכתוב בה. וירשתם אתה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים, אלא שהיום קצר והמלאכה מרובה. הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום, לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות, לנטע ולעדר ולבצור ולדרך, לעזוק ולמסוק, ….אלא שישיבת ארץ ישראל גדולה ,שהיא שקולה כנגד כל מצוות שבתורה…תלה הקב"ה נטיעתו בנטיעתנו, אם אנו מקיימים נטיעתנו בידוע שנטיעתו של הקב"ה מתקיימת"   עמ' ת"ס-תס"א בקובץ "אלו ואלו"/  כתבי ש"י עגנון. התפיסה המודגשת בדברים אלה  היא כי יישוב ארץ ישראל הוא מצווה המקרבת ימות המשיח [ראה להלן:  הפולמוס סביב העליה הציונית ]., הציונות הדתית נוסח קלישר והקליר מדברת  במפורש על יישוב הארץ בידי אדם כדרך לקרב את הגאולה. דמיסטיפיקציה של הגאולה והתמקדות בתהליכי הגאולה הטבעית כפרוזדור לגאולה הסופית יכולה להישתמע גם מהחלטת הבן: "….אחרי כן אלך לביתי ואביא את אבי ואת אמי לארץ ישראל".

ישיבת הבחור תחת העץ מחברת אותו אם כך למסורת קדומה- להבטחה ומצד שני לאווירה החלוצית של עבודת האדמה [דגניה וראשית ההתיישבות] ואולי לחזון אחרית הימים   ["וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד.." מיכה ד'/ 4 ].

ה. הבן כותב מכתב לאביו: "עקר קנה וטבלה בעפצים שעושין מהם דיו לכתוב ספר תורה ונטל פיסת נייר וכתב מכתב לאביו..". לכאורה, פרט סתמי ובכל זאת  עשייה זאת בערב שבת, בשעה שדולקים נרות בבתים, נראית לנו "חורקת", ויכולה להיות מובנת אולי על-רקע הדחיפות להביא את האב, אך גם דחיפות זו איננה נימוק מספיק, והמשך הסיפור מוכיח זאת. לכן אולי יש פה ביטוי ראשוני לנתק בין שני העולמות: הבן שאינו מקפיד במצוות ורואה מול עיניו את הכרח השעה,  אך עצם הצעד המהפכני שעשה  מרחיקו מעולם האב, והאב שאינו מדמה אפשרות קיום  אחרת, משוכנע במות הבן ומתאבל עליו.

ו.  התנודות  במקום  התרחשות העלילה בין גולה - א"י [צפת] –גולה- א"י הן ביטוי  לקיום היהודי המפוצל ולשאלות  בדבר מהותה של ארץ ישאל לעם היהודי בארץ ובתפוצות והקשר בין ארץ ישראל והתפוצה.

 נושא "קיצורי דרך" ושאלת הגאולה האקטיבית, האישית או הקיבוצית, ציפייה לימות משיח  או "דחיקת הקץ" עולה בסיפור בין השיטין. הבן האוחז במשיחה מגיע דרך מערה לארץ ישראל:

"וכיון   שעמדה  נגרר והלך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.  נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שעתיים ואולי יום או יומיים. כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה".

בסיום הסיפור קובע המספר נחרצות  "מני אז פי המערה סמוי מן העין, ודרך קצרה אין. ואותו בחור אם לא מת, עוד ינוב בשיבה דשן ורענן, בארצות החיים שקט ושאנן".

מקורות יהודיים עוסקים בשאלת קיצורי הדרך, גלגול מחילות , תחיית המתים וכו'. להלן שלושה מהם:

"אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ולרבי אלעזר צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים?! אמר רבי אילעא: על-ידי גלגול. מתקיף לה רבי אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע  "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם"  …יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים?- למה הטריח את בניו?-שמא לא יזכה לגלגול מחילות…" [מסכת כתובות קי"א פרק י"ג].

"הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם.. והבאתי אתכם על אדמת ישראל" [יחז' לז' 12]. אמר רבי אלעזר בשם ר' סימון: הקב"ה עושה להם מחילות בארץ והם מתגלגלין ובאין עד שמגיעין לארץ ישראל, וכיון שמגיעין לארץ-ישראל הקב"ה נותן בהם רוח של חיים והם עומדין, שנאמר: "והבאתי אתכם על אדמת ישראל  " ואחר-כך ונתתי רוחי בכם וחייתם [יחז' ל"ז 14]

בתקופה מאוחרת יותר  בסיפור חסידי מתוך "שבחי הבעש"ט" [מהדורת אברהם רובינשטיין עמ' 52 ] אנו רואים עמדה אחרת כלפי העליה לארץ ישראל:

"פ'א [פעם אחת] באו הגזלנים אליו [אל הבעש"ט] ואמרו אדונינו הנה אנחנו יודעים דרך קצרה לילך אל ארץ ישראל דרך מערות ומחילות אם רצונך לך אתנו ואנחנו נהי' [נהיה] מורים לפניו הדרך אשר ילך בה, ויואל ללכת אתם, והנה בהליכתם בדרך הי' [היה] גיא א'[אחת] עמוקה מלאה מים ורפש וטיט ודרך הליכתם על דף [גשר קטן, קרש] א' [אחד] המונח מעבר אל עבר והיו נשענים על יתד א'[אחת] שהיו נועצים באגם והלכו הם מתחילה וכשרצה הבעש"ט לילך עליו ראה שבכאן הוא להט החרב המתהפכת וחזר לאחוריו כי היה לו סכנה גדולה אם היה עובר במעבר זה…"

שלושת המקורות הנ"ל עוסקים בשאלת הגאולה, תחיית המתים, בונים את האנלוגיה המסורתית של ארץ ישראל =גן עדן, כאשר הסיפור החסידי  נוקט עמדה ברורה כנגד "דחיקת הקץ", כשהבעש"ט מחליט לחזור לאחוריו ולא לחדור ל"גן העדן".

 ההתמודדות עם שאלת דחיקת הקץ, ציפייה למשיח, או לקיחת הגורל בידיים מופיעה כנושא מרכזי אשר בא לביטוי בשירה ובסיפורת של התקופה בין שתי מלחמות העולם [10].

למעשה אין בסיפור שום התייחסות ישירה לאירועים אקטואליים, וניתן לקראו כיצירה שאיננה מתייחסת לזמנה. ובכל זאת הקישור לתקופה יכול להסתמך על כמה הנחות: א. עגנון נוהג גם ביצירות אחרות "להסוות" קשרים אקטואליים, וכבר דובר על כך במחקר עגנון [ראה הערותיו של א.א. ריבלין לסיפור "עם לבי" [12] או הערות  כנעני לסיפורים "פת-שלמה",  "עידו ועינם"  או ליספור "מאויב לאוהב" [13].

ב. ההתייחסות אל הנושא הציוני נרמזת בסיפור, כפי שכבר ראינו. לכן מעניין לבדוק מה קורה בתקופה היסטורית בה נכתב הסיפור, מתוך הנחה שעגנון היה מעורה בהתרחשויות, ועלילת הסיפור יכולה לשמש ראי או תגובה אידאית למציאות.

ג. הידע ה"חוץ-ספרותי" יכול לחזק את הפרשנות הספרותית מכיוון נוסף - היסטורי.

ד. הגישה הפוסטמודרנית מדברת על כך שהיצירה האמנותית אינה  קיימת כישות סגורה אלא מקיימת זיקות אל עולמות שמחוץ לה [14], לכן, החיפוש שאנו עושים הוא גם פרי של נורמה פרשנית רווחת.

א.      הסיפור אינו סיפור "משפחתי". האב והבן הופכים למייצגים של עמדות שונות בנושא גלות וגאולה. האב מייצג את דור האבות, המשוקע בגלות הדוויה והמתקיים מהזיקה המתמדת ל "ארץ זבת חלב ודבש", כשהעז משמשת מדיום מקשר וסמל לשפע ולטוב של ארץ ישראל.  הדמיון לסיפורי העם מלמד על כיוון אידיאי חוזר, המבליט את אפשרות הגאולה בארץ ישראל מול  קשיי הגלות. כמו כן מדגיש הדגם את הניתוק בין אבות לבנים, כאשר הבנים מחליטים לקחת את גורלם בידיהם, לעשות מעשה ולצאת בעקבי העז. שימת לב ללשון הסיפור "מעשה העז" מראה, שהאב "מתאווה" אך הבן יוצא: " אמר לו בנו, אבא יש עצה לזה. מהי? עמד הבן והביא משיחה וקשרה לזנבה של העז. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש…אתפוס…ואצא עמה לדרך…קשר הבחור…ונתן דעתו עליה…תפס..ולא הניח…נגרר והלך אחריה" [שימו לב לריבוי הפעלים המבטא את האקטיביות של הבן.]

ב.       המפגש עם הארץ ב"מעשה העז" וגם בסיפורי העם מבליט תפיסה רומנטית של ארץ ישראל . עיון מדוקדק בתיאורים יראה, שבעוד סיפורי העם ממזגים תיאורים מן המסורת עם תפיסות ציוניות בצורה גלויה [הנער המחלל בחליל, תפוחי הזהב והדיבור בעברית], הסיפור העגנוני  עוטף את הנוף בתיאורי שיר השירים, קדושה, שכינה, ערב שבת, מקובלים ,נרות בחלונות וכו' ומסווה מגמות ציוניות. הבחירה של עגנון כמספר  מכוונת כנראה להבליע את השינוי בתפיסת העולם [ישיבה תחת העץ כתיבת מכתב בערב שבת ועוד]  על רקע אווירת הקדושה. וכך ל"עדן" את החיבור בין ישן לחדש. עליית הבן נתפסת כפעמי משיח [מוטיב מאד דומיננטי בשירת התקופה ]. גם פיוט הגאולה של שלמה אלקבץ הנרמז ברקע ממקם את השיבה הלאומית הציונית  בהקשר של ימות משיח. נושא ההחמצה מובלט בסיפור בנתק טרגי בין האב לבן [בין הבעל לאשה בגירסה הפולנית או בין הבן למשפחתו בגירסה התימנית], בשחיטת העז ובגילוי המאוחר של ההחמצה. וכן באמירה המפוקחת של המספר "מני אז פי המערה סמוי מן העין ודרך קצרה עוד אין.." אמירה מפוקחת כזאת יוצרת חיץ בין עולם האמוני שבו ייתכנו ניסים ובין העולם החילוני-מודרני שבו יש חיץ בין אדם לאלוהים, ולכן אין מתרחשים  בו ניסים. [אגב, הבחנה כזאת משחקת בסיפורים אחרים של עגנון הנעים בין נאיביות אמונית לבין עולם של ספקות, למשל: הכנסת כלה, בלבב ימים, והיה העקב למישור ועוד].  ייתכן שהאפילוג הטרגי טומן גם איזה מוסר השכל וביקורת כלפי הנשארים לחלום בגלות ואינם עולים לארץ.

העיסוק בסיפור יכול להיעשות באופנים שונים:

א.      ניתן להשתמש בסיפור כגירוי לדיון בשאלות ערכיות כמו: מה משמעות הקיום שלנו בארץ, מה מהות הקשרים עם יהודי התפוצות, מהו היחס לעולים? מהם מניעי העלייה? מה  יחסינו לעוזבים/יורדים/מהגרים למיניהם? במקרה זה אנו מתחילים בסיפור, אך מרכזים את הדיון בשאלות שמטרידות אותנו היום. שאלות מפתח היכולות  לשמש כנקודת מוצא לדיון: כיצד אנחנו מרגישים כלפי הבן בסיפור? מהי עמדתנו לגבי האב? מהן השאלות המרכזיות שהסיפור מעלה? האם הסיפור רלוונטי היום  או מתאר מציאות שחלפה מן העולם? וכו'.

ב.       לימוד הסיפור מול שני סיפורי העם האחרים, עריכת השוואה [בעיקר מציאת הדומה] כדי להגיע לדגם החוזר בשלושתם ולהבנת רעיונות ותפיסות יסוד של ארץ ישראל בתרבות היהודית, שאלת הקיום היהודי בגולה, ניגודים ומתחים במחשבה יהודית סביב נושא "גלות וגאולה". ניתן גם לבודד יסודות מאפיינים של סיפור עממי כמשקפים תפיסות עולם [מומלץ לכתות ז'] ולעסוק בסיפור כסיפור עם.

ג.       השוואת "על השחיטה " ו"מעשה העז" כשני סיפורים שבמרכזם  העז כריאליה/כסמל/מיתוס/מטונימיה.  [מן הראוי להציץ בהופעות העז במקרא ובמדרש.]. 

ההשוואה תעלה את המשותף אך בעיקר את ההבדלים , ומהם את עמדת המספר ועמדתנו  כלפי הכרעות ובחירות של גיבורי הסיפורים על רקע תמורות והכרעות היסטוריות [פרעות ת"ח ות"ט ב"על השחיטה"  ועליית המקובלים במאה ה16 לצפת, הגשמה חלוצית בימי עליה שלישית ורביעית ב"מעשה העז"]. כאן ניתן לשלב חקר בעזרת המורה להיסטוריה והעלאת "לקחים" היסטוריים ותפיסות זהות שלנו היום.

ד.      חקר אישי או קבוצתי חופשי במקורות לסיפור בעזרת כניסה אל "ארון הספרים היהודי" ע"י    

ה.     מאגרי מידע ממוחשבים או בספריה, איתור מקורות ועמידה על  תרומתם למשמעויות הסיפור. בכתה שמתקשה ניתן להפגיש את התלמידים עם מקורות שהמורה מביא, חלקם מצוי במאמר, או סימון ביטויים בסיפור הראויים לבדיקה והנחיית התלמידים אל מראי מקוםשיתוף המורה לאומנות  בבניית מערכת המטפורות והסמלים, הקונפליקטים, הדילמות

ו.         והרעיונות העולים בסיפור. דליית היסודות הנ"ל  ע"י ביטוי אמנותי חופשי עשויה לרדת לעומקו   של הסיפור. אין לוותר על דיון רפלקטיבי ביצירות, בקשיים, בתהליך, ובתחושות  המתלוות    לתהליך. נושא העז כנושא באמנות יהודית  וישראלית יכול לפרנס כיוון נוסף בדיון.

ז.   אגב לימוד "משנתו הציונית של ש"י עגנון" בעזרת "מעשה העז" ו "תחת העץ" ניתן לעסוק גם בסיפור "מאויב לאוהב" המצוי בתכנית  הלימודים לחט"ב, וכמובן ביצירות אחרות של התקופה.

ח.  אפשר להפגיש את התלמיד עם סרטים שנעשו  בארץ ושעוסקים בנושא עלייה, קיבוץ גלויות, קשיי קליטה, וכמובן להתחבר לחוויות אישיות של התלמידים. ביקור בבית התפוצות יכול להרחיב את היריעה.

1.      תכנית הלימודים בספרות לחטיבת הביניים בבית הספר הממלכתי, משרד החינוך והתרבות האגף לתכניות לימודים התשנ"ב ,רשימת היצירות לכתה ז' ספור קצר עמ' 9

2.       אידל, משה (תשנ"א, 1991), על ארץ-ישראל במחשבה היהודית בימי הביניים. ירושלים: בעריכת: משה חלמיש ואבי רביצקי, הוצ' יצחק בן-צבי.

3.      פדיה, חביבה (1984), ארץ-של-רוח וארץ-ממש: ר' עזרא, ר' עזריאל והרמב"ן שם.

4.      א. ב. יהושע.(1984), בזכות הנורמליות: ירושלים-תל אביב , הוצ' שוקן.

5.      גורביץ, זלי וארן, גדעון על המקום [אנתרופולוגיה ישראלית] מתוך: אלפיים תשנ"ב 1991 , 4

6.      דגן, חגי. המושג "מולדת" והאתוס היהודי: כרוניקה של דיסוננס מתוך: אלפיים תש"ס 1999

7.      עפרת, גדעון (1988). זהות, זיכרון, תרבות מתוך: אמנות הפסול בישראל: חיפוש הזהות עורך: עמוס קינן

8.      נוי, דב. סיפורי בעלי חיים בעדות ישראל, עיריית חיפה, המוזיאון לאנתולוגיה ופולקלור ארכיון הספור העממי בישראל [אסע"י] עמ' 96-98

9.      חלמיש, משה(תשנ"א 1991) . קווים להערכתה של ארץ-ישראל בספרות הקבלה מתוך: ארץ-ישראל בהגות יהודית בימי הביניים. ירושלים: בעריכת: משה חלמיש ואבי רביצקי, הוצ' יצחק בן-צבי

10.  10.חנן חבר, בשבי האוטופיה, מסה על משיחיות ופוליטיקה בשירה העברית בארץ-ישראל בין שתי מלחמות העולם, הוצ' המרכז למורשת בן-גוריון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב 1995. שים לב להערותיו לגבי עמדות מנהיגים כמו א.ד. גורדון "שופרו של משיח עדיין לא נשמע ולא יישמע אלא מתוך חיים חדשים, שייבראו פה" 1909  עמ' 21 , או ברנר דברים מ-  1910  "עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נופל שבע וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה-צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל. הבו ונגבר חיילים לחיות בלי משיח" שם עמ' 22 ]

11. סדן, דב 1988).בינו לבינם מתוך: הרומנים של ש"י עגנון, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה  עמ' 175-179

12. ריבלין, א. א. (1983). "ומה גם עתה" מתוך: עלי-שיח 19-20  עמ' 57 –62-

13. מתוך: הרומנים של עגנון ,  האוניברסיטה הפתוחה

14. גורביץ, דוד (1997). פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה20-   הוצ' דביר   מסת מבוא, וכן הגדרתו למונח "אינטרטקסטואליות" במיבאר  עמ'377

חד גדיא:  האב מחליט ברב יאושו לשחוט את העז "בא השוחט ושחט את העז" מזכיר את חד גדיא שם הנוסחה החוזרת " ואתא השוחט ושחט לתורא דשחט ל…" קטע זה  מחבר את כל האירוע לקונטקסט של מעגל פורענויות, שאין לו סוף ובעיקר מעגל של "קבלה פסיבית" של הגורל. די להזכיר שחד גדיא נתפרש  בפרשנות המסורתית אף הוא בדרך אלגורית כשיר העוסק בעם ישראל וגורלו במהלך ההיסטוריה.    תהילים צ"ב: בסיום הסיפור מעיר המספר:"ואותו בחור אם לא מת עוד ינוב בשיבה דשן ורענן בארצות החיים שקט ושאנן" שוב דו משמעות, מצד אחד האמירה "אם לא מת" כמחברת לאפשרות שאולי מת [שמא הכוונה לפורענויות בשנות כתיבת היצירה בא"י?!] ומצד שני ע"פ תהילים  צ"ב 15 " עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"- רמז  לגאולה.    הביטוי "ארץ החיים" מצוי במקורות רבים  ככנוי  לא"י  בה יתקיימו חיים שלאחר המוות [ראה למשל : מדרש תנחומא [ורשא] פרשת ויחי סימן ג'].  מימוש בעולם שכולו טוב בגן העדן של אחרית הימים,  בעולם שאין המוות שולט בו, אך גם ככינוי לבית-קברות. אנו מצויים בתפר העדין בין עולם של ריאליה לעולם של אגדה. בין קיום מעורער שיש בו הקרבה לבין קיום  בטוח שיש בו הבטחה.